מַשְׂכִּיל ("שיר לימוד", מלשון "שכל"—חוכמה) על ידי דוד המלך, על מחלת (מונח מוזיקלי שמשמעותו לא ודאית). הוא דומה מאוד למזמור י"ד: האדם האוויל אומר בלב שלו שאין אלוהים, והשחיתות מתפשטת בין בני אדם, ואיש אינו עושה טוב. אלוהים משקיף מהשמיים לראות אם מישהו מחפש חוכמה, אבל כולם סטו מהדרך. המזמור מתאר את הפחד הפתאומי של הרשעים, כי אלוהים מפזר את העצמות של מי שתוקפים את העם שלו, והוא מסתיים בכמיהה שהישועה תבוא מציון כדי שיעקב ישמח וישראל יגל.